חיבוק לבן האובד

מאת: יהודה שלם, פורסם בNRG.

 

אותם אלו שאינם מקבלים את דין הבוחר, שמדברים על ממשלת 61 כמצב בלתי סביר, פוגעים בלגיטימיות של הממשלה הנבחרת בעולם ומערערים בעקיפין על עצם קיום המדינה. הדברים נאמרים בעיקר כלפי מפלגת העבודה, שחבריה עוד לא למדו להפסיד בכבוד. אלא שלמרות מסע הדה-לגיטימציה העצמי הזה – או נכון יותר, בעטיו – מוטב יהיה שמפלגת העבודה תיכנס לממשלה, ובהקדם. סקירה קצרה על הסחף האידיאולוגי שהתרחש במפא"י לעבר השוליים ההזויים של השמאל מאז המהפך הראשון ב-1977 מעלה כי המחיר שמדינת ישראל שילמה על הבחירות של אזרחיה היה כבד. התוצאות של 15 שנות המדבר הפוליטי, לסירוגין, שנכפו על "אדוני הארץ" עקב המהפך הראשון ועליית הליכוד לשלטון, היו הסכמי אוסלו. המהפך השני ב-1996 גבה מחיר דמים באינתיפאדה השנייה, אשר החלה בכהונתו של אהוד ברק, לאחר שהלה ניצח את בנימין נתניהו בבחירות 1999. אנשי "לשלטון בחרתנו" הראו לבוחרים שלא משתלם למסור את הדמוקרטיה לרצון העם. צילום: מרים צחי סיעת מפלגת העבודה צילום: מרים צחי אולי כדאי לציין בנקודה זו כי מפלגת הליכוד – חרות בגלגולה הראשון – הפסידה כמה וכמה מערכות בחירות, למן הקמת המדינה ובמשך דור אחד, וקיבלה זאת כהפסד פוליטי. בעיני ראשיה, המאבק על הנהגת המדינה ניטש על רקע פוליטי. עם כל ההיסטוריה של המחלוקות בעניין "ההבלגה" מתקופת טרום-המדינה וההדרה שהייתה מנת חלקם של הרוויזיוניסטים מימי ה"פנקס האדום" לאחר הקמתה, הרי שהתפיסה באשר לצדקת הדרך של הרעיון הציוני הייתה נחלתם של מפא"י וחירות גם יחד. רק עם המהפך של 1977 השתנו כללי המשחק: הוויכוח בין הליכוד למערך הלך והתפתח למחלוקת אידיאולוגית גרידא. בעוד שהרוויזיוניסטים לשעבר המשיכו לדגול להלכה במשנתם הציונית והלאומית, ואף ניסו ליישמה למעשה, החלו לבלוט בשורות מפא"י גורמים אשר ניצלו את המשבר שאליו נקלעה המפלגה בעקבות המהפך והטו את דרכה המדינית אל מחוץ לגבולות הקונצנזוס. אחד הגורמים הללו היה חוג 'משוב', שהוקם לאחר בחירות 1981 ואשר בין מייסדיו נמנה יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו. זו הדוגמה הבולטת ביותר למה שקורה לעבודה כאשר זו אינה חברה בממשלה: היא מאבדת את דרכה, ובועטת בדלי שהתמלא בזיעתם ובדמם של מייסדיה עוד מימי העלייה השנייה. בחדלונה, משמשת המפלגה במה לארגונים אנטי-ציוניים שמבקשים להעביר את רעיונותיהם מהפריפריה למרכז. כאשר תפיסות אנטי-ציוניות נשמעות מתוך ממשיכת דרכה של מפא"י ההיסטורית הן מקבלות לגיטימציה, ולדוגלים בהן ניתנת אפשרות לשיקום. המפלגה מהווה חממה לגידולים המכלים באטיות ובהתמדה את ארץ ישראל הישנה, היפהפייה והנשכחת. צירוף העבודה לממשלה יחייב את חבריה לנהוג באחריות כלפי המדינה ואזרחיה – בקשה שקשה להפנות להם כאשר הם יושבים באופוזיציה. די אם נזכיר את סירובו של יצחק (בוז'י) הרצוג לפני הבחירות האחרונות להצטרף למסעו של נתניהו כאשר יצא ראש הממשלה לנאום בפני הקונגרס בארה"ב בעניין הגרעין האיראני. לכך אפשר להוסיף את התנגדותו של שמעון פרס להשמדת הכור בעיראק בשנת 1981, כאשר שימש כראש האופוזיציה. עדיף למחנה הלאומי שהעבודה תיכנס לממשלה בטרם יבשיל איזשהו תהליך מדיני, מאחר ואם היא תתווסף לקואליציה לאחר שתתגבש יוזמה כלשהי, יעניק צירופה לשלטון רוח גבית לרעיונות העולים מדי פעם באשר לגורלה של ארץ ישראל המערבית. כדאי להזכיר לאנשי ארץ ישראל השלמה שמאז הסכמי הביניים שנחתמו ב-1975 ביוזמת הנרי קיסינג'ר ועד היום, כל ניסיונותיהם לעצור את כדור השלג המדיני המתגלגל (פינוי סיני, אוסלו וההתנתקות), לפורר אותו או להסיטו מן המסלול כשלו. חוסר ההצלחה במאבקים אלו נובע מנאיביות ("באהבה ננצח") ומהכישלון להגדיר את האויב, פעולה שממנה נגזרת תורת הלחימה המתבקשת. ניתן לומר כי ממשלת אחדות נועדה לשמר את השאריות הציוניות שעוד נותרו במחנה הציוני, אך משמעות הדבר היא כי עליו להתנתק מהמרכיבים האנטי-ציוניים המובהקים שבו עוד לפני שיחבור לממשלה. רצונה של ממשלת הליכוד להרחיב את שורותיה אינו מלמד בהכרח על חשש במפלגה לשלוט, שכבר הולך ונמוג, אלא על האחריות שלה למדינה. במובן זה, החיזור אחר מפלגת העבודה הוא בבחינת חיבוק לבן האובד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

 
הראל חייט © 2015 Frontier Theme