מרכז אריאל לתקשורת ובטחון > מאמרי דיעה > הימין הישראלי זנח את כלי הלוחמה הפסיכולוגית

הימין הישראלי זנח את כלי הלוחמה הפסיכולוגית

מאת: רון שלייפר. פורסם במידה.

קרוב ל-30 שנה שד"ר רון שלייפר, ראש המכון לתקשורת וביטחון באוניברסיטת אריאל, ניצב בודד בחזית חקר הלוחמה הפסיכולוגית בישראל. "לפני כשלושה שבועות נשאתי דברים בכנס באוניברסיטת אוקספורד", מספר שלייפר, נואם מבוקש באוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, "ולמרות שרבים מהמאזינים שם לא אהבו לשמוע מה שהיה לי לומר, הם לפחות הקשיבו, מה שאני לא ממש יכול לומר על המצב בישראל. במלחמת העצמאות לא היתה לנו בעיה מוסרית להפציץ את הערבים עם מטוסי הלופטוואפה הנאצים שקיבלנו מהצ'כים אבל לדון על שימוש בטכניקות תעמולה של גבלס זה אסור. אז מתעסקים בהסברה – ומספרים לעולם על זלמן שיש לו מכנסיים, והוא ייבש ביצות וסלל כבישים. אני מנסה לשנות את התפיסה, והאמת שמי שעוזרים לי הרבה אלו איסמעיל הנייה ובעיקר חסן נסראללה, שמדגימים כמה נזק יכולה לוחמה פסיכולוגית לעולל לישראל".

שלייפר, שכתב שישה ספרים ופרסם עשרות מאמרים על לוחמה פסיכולוגית, משוכנע כי הזנחת הנושא כבר נושאת עימה השלכות אסטרטגיות הרות גורל לישראל. "נרדמנו בשמירה", הוא מתריע, "והתוצאה היא שקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל הופך לזירה משגשגת ורווחית יותר משנה לשנה. גרוע מכך, מדינת ישראל בלעה בשקיקה את הלוחמה הפסיכולוגית נגדה. היא איבדה את הביטחון העצמי, הפילוג והשבטיות נותנים בה את הטון ואנחנו מציפים עצמנו ברגשות אשם שמונעים מאיתנו לנצח במלחמות. אם לא נתעשת, אנחנו עלולים להפוך למקרה לדוגמא כיצד מדינה חזקה ועוצמתית מבחינה צבאית נכנעה לאויביה כתוצאה מלוחמה פסיכולוגית יעילה".

בגין לא הפנים את הניצחון

במרץ האחרון ניצחו בנימין נתניהו והליכוד את יצחק הרצוג והמחנה הציוני באחת ממערכות הבחירות האמוציונליות ביותר שידעה מדינת ישראל. בעוד הימין חגג את הניצחון, השמאל, שהוביל בסקרים האחרונים בפער ניכר עד לרגע האחרון, התקשה להתמודד עם ההפסד הצורב. גורמים לא מעטים מתוכו נשמעו ממש נוזפים בחלקי העם שלא סרו לדרישותיו להדיח את נתניהו מכס השלטון. הרצוג אמנם נחל תבוסה, אך לדברי שלייפר, השמאל הרדיקלי דווקא מנצח. "השמאל האמיתי, לא המרכז המבולבל של הרצוג, רוצה שהימין, או לפחות מי שמגדיר עצמו כימין, ישלוט במדינה", טוען שלייפר. "זה גם פוטר אותו מאחריות, וגם מאפשר לו ליישם את אחד מכללי הברזל של לנין, האב הרוחני של הלוחמה הפסיכולוגית – כל הזמן להתלונן על מצבך. לבכות שרודפים אותך, שכולם פשיסטים ואם לא אתה – הלכה הדמוקרטיה".

מצד שני, ממשלה ימנית מחזיקה במנדט לנתב תקציבים לגופים מסוימים ולייבש אחרים.

הפנים את התעמולה של מפא"י; מנחם בגין ז"ל. צילום: יוסי זמיר, פלאש90
הפנים את התעמולה של מפא"י; מנחם בגין ז"ל. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

"כל זה היה נכון אם אנשי הימין לא היה מפנימים את מעמדם כ'פורשים' ו'קיצונים' שהתעמולה הסוציאליסטית של בן גוריון ואנשיו הדביקה להם עוד משנות ה-40'. מנחם בגין, למשל, כונה עוד לפני קום המדינה 'חנווני קטן מוורשה' כדי להדגיש את הבורגנות והגלותיות שלו, אל מול האידאל הצבר-פועל-סוציאליסט-קיבוצניק. התעמולה הצליחה, ועובדה שהליכוד אמנם זוכה בשלטון, אך לרוב מתנהג כמי שלא מגיע לו להיות שם. עובדה שממשלת הימין מממשת הלכה למעשה לא מעט מעקרונות המדיניות של מרצ – אין בניה בשטחים ובירושלים, הצבא והמשטרה מסורסים ובעקבות כך הנגב והגליל מופקרים, האקטיביזם השיפוטי חוגג וישראל מפחדת לנצח במלחמות. השמאל הרדיקלי יכול לרשום לעצמו הצלחה מסחררת".

כיצד השמאל הצליח במשימתו?

"השורשים נטועים בימי קום המדינה ולפניה. הסוציאליסטים, דרך אינדוקטרינציה במוסדות החינוך, התרבות והתקשורת, השתלטו על הזיכרון הציבורי, הדירו את השונים מהם בפעולת בנין הארץ, והטמיעו את ההכרה ש'השמאל בנה את המדינה'. האתוס הזה מעניק להם עד היום את הלגיטימציה לנהוג כאדוני הארץ. אחרי שהציונות הסוציאליסטית התפרקה, השמאל הגרעיני עבר לת"א, והקצין עצמו עם 'שיח הזכויות'".

באילו פעולות בגין היה יכול לנקוט כדי לשנות את המצב?

"קודם כל, צריך להודות שבימין לא הבינו את כללי המשחק של התעמולה, עוד מהימים בהם שמואל כץ היה זאב בודד בלשכת העתונות של האצ"ל. השמאל רעד מפחד כשהליכוד עלה לשלטון ב-77'. הוא לא חזה את השיתוק התודעתי של הימין, את הפחד ורגשי הנחיתות לעומת 'אלו שבנו את המדינה'.

"ב-1981, אחרי הפעם השניה שבגין ניצח בבחירות, באו אליו אנשי הליכוד ושאלו מה קורה עם המשרות לאנשינו, ג'ובים בלשון העם. בגין אמר להם ש'אנחנו לא עושים את זה'. זו הייתה טעות איומה. בדיוק כך בן גוריון נהג. הצבא, הרדיו, הוצאות הספרים (ספריית הפועלים), הטלוויזיה (ערוץ 1) – כולם נשלטו על ידי אנשי מפא"י, ועד היום השמאל נותן את שם הטון, ומקבע את ההכרה שהימין שולט אבל השמאל קובע איך האזרחים יחשבו".

אתה טוען שהיה צריך לדחוף אנשי ימין לצמרת הפיקודית של צה"ל?

"בתקופת בן גוריון, אחד השיקולים אם לקדם קצין מסוים לדרגה בכירה היה מידת הנאמנות הפוליטית שלו לשלטון מפא"י. רק שבן גוריון הצליח למכור את האשליה שצה"ל הוא א-פוליטי. בגין לא נהג כמוהו, ומרבית הקודקודים בשירות הציבורי ובמנגנוני הביטחון נותרו בשליטת השמאל".

אז גם המשפט "יש שופטים בירושלים" שמיוחס לבגין (בפועל אמר בגין "יש שופטים בישראל") מהווה ניצחון ללוחמה הפסיכולוגית של השמאל?

"בהחלט. בגין העניק חותמת כשרות לאליטה הישנה. לא סתם השמאל נזכר בבגין היום בערגה".

הקרן החדשה וטכניקת הספירלה של לנין

שלייפר מצביע גם על הדרך בה השמאל הרדיקלי הצליח, החל משנות ה-70', להתנחל בלבבות של חלק נכבד מקרב צאצאי המפא"יניקים. גם כאן, ולא בפעם האחרונה בראיון, שלייפר חוזר ללנין. "טכניקת הספירלה של לנין", הוא מסביר. "מתמקדת בהתחלה בהנחלת אידאולוגיה בקרב גרעין קטן של מתעניינים, בסיבוב הבא עוברים לאלו שמחפשים מסגרת, הם סוחפים אחריהם את המקופחים וכך המעגל הולך ומתרחב. בישראל, אחד האנשים הבולטים שהחלו להניע את הספירלה של השמאל הקיצוני הוא אורי אבנרי, שבעזרת העיתון 'העולם הזה' הצליח להחדיר מבעד לפורנו רך ורכילות את השקפותיו הפוליטיות לקוראים מהזרם המרכזי. מי שרצה להיות 'נחשב' קרא את 'העולם הזה', והדעות הקיצוניות העניקו לקורא את ה'רדיקל שיק' האופנתי".

אי אפשר לתלות את ההצלחה של השמאל הרדיקלי רק ב'העולם הזה'.

"כמובן שלא. החל משנות ה-70, בעיקר אחרי יום כיפור, החוגים למדעי המדינה והרוח באוניברסיטת תל אביב תפסו כיוון פוסט-קולוניאלי, שכולל גם את האשמת ישראל בסכסוך. שלמה זנד, למשל, איש מצפן בעברו ומרצה באוניברסיטת ת"א, חושב שהוא מתקן את העולם וכתב ספר מופרך שאין דבר כזה עם יהודי. הספר מוכר מאות אלפי עותקים ברוסיה. זנד התגאה בעבר שכל סטודנט שלו מדריך שישה דוקטורנטים. הם האינטלגנציה הבאה של ישראל – והם ינחילו לדורות הבאים את המציאות הסופר-רדיקלית שספגו. זה נשק עוצמתי של השמאל, הרבה יותר מניצחון בבחירות".

אוניברסיטת בר אילן, בה עבדת, ואוניברסיטת אריאל, בה אתה עובד כיום, לא מאזנות את התמונה?

"לא ממש. בחוגים שונים, כמו מגדר ומדעי הרוח, יש אלמנטים שמוטים חזק שמאלה. אריאל רוצה להצטייר מאוזנת ומצניעה סממנים שממתגים אותה כימנית. הימין יכול להקים תוך חמש דקות ארבעה קראוונים במאחז, אבל גם עוד עשר שנים לא יהיה כתב עת חדש למחשבה ימנית במקום 'נתיב' שנסגר כבר לפני שבע שנים. הימין הפנים את התפיסה של השמאל, שאתה יכול לבחור: או להיות אינטלקטואל או להיות ימני, והוא לא משיב מלחמה. המגמה היא שהימנים הולכים להייטק, לחשבונאות או משפטים ומשאירים את ההיסטוריה, הפילוסופיה ומדע המדינה לשמאל. זו טעות קשה. אפילו ראשי מחלקות במוסד ובשב"כ עושים תואר שני בביטחון באוניברסיטת ת"א, כך שהלוחמה הפסיכולוגית חודרת גם לשם. אני מנסה להילחם בתופעה – הקמתי מכון מחקר ללוחמה פסיכולוגית ואני מעניק פרסים לספרות צבאית על ביטחון ישראל – אבל זו טיפה בים. צריך עשרות כמוני".

ההיגיון הוא לשכנע את הישראלים לא ללחוץ על ההדק; הפגנה בת"א לציון יום השנה לעופרת יצוקה. צילום: רוני שוצר, פלאש90
ההיגיון הוא לשכנע את הישראלים לא ללחוץ על ההדק; הפגנה בת"א לציון יום השנה לעופרת יצוקה. צילום: רוני שוצר, פלאש90

צינור משמעותי נוסף דרכו מטמיע השמאל הרדיקלי את השקפותיו בחברה הישראלית הוא מה שמכונה ארגוני החברה אזרחית – שם נרדף לקרן החדשה לישראל. הקרן, מסביר שלייפר, פועלת בשיטה של וילי מינצנברג, הקומוניסט הגרמני של לנין – להעביר את הקומוניזם למערב אירופה דרך 'ארגוני חזית' – ארגונים לגיטמיים ומוצדקים, כמו אגודות נגד רעב ולמען שלום עולמי, שממומנו על-ידי הקומוניזם הרוסי ונשלטו על-ידו ברמות שונות של חשאיות – אך בראשם עומדים אנשים מקומיים. הרציונל הוא שאם אתה לא יכול לנצח את האויב בשדה הקרב, תשכנע אותו לא ללחוץ על ההדק. גרמנים חסרי כל קיבלו מרק בבית תמחוי, ועל הדרך שמעו הרצאות וראו סרטים על הקומוניזם ובעיקר נתנו את הכתובת שלהם – וכך הפכו למעשה לפעילים. הצד השני של המשוואה היה הקמת ארגונים כמו 'הליגה לידידות רוסיה ואנגליה/צרפת/גרמניה' שטענו כי 'יש לנו מה ללמוד מרוסיה', ורכבו על כל מחאה אזרחית כדי לזעזע את יציבות השלטון והחברה.

"הקרן החדשה לישראל, הממומנת באמצעות ארגונים מחו"ל, חלקם מסעודיה (כפי שנטען בספר 'לממן את הלהבות' של אדווין בלאק), פועלת לפי אותה מתכונת – מימון ארגונים לגיטימיים המסייעים לאנשים קשי יום, כמו מוגבלים או נשים מוכות, כדי להצית או ללבות את האש של מחאות אזרחיות, חלקן מוצדקות ביסודן, שעלולות לפורר את החברה הישראלית, כמו הבדואים או יוצאי אתיופיה. הסיוע לנזקקים מהווה גם דרך להחליק בגרון את התרומות בהווה או בעבר לבצלם, יש דין, שוברים שתיקה, קואליציית נשים למען שלום וארגוני שמאל רדיקלי נוספים. ככה יוצרים מהפכה, ולא משנה כמה דם זה יעלה כי מה שחשוב זה 'טובת העם', ולא חשוב כמה קורבנות יש בדרך, כמו במקרה של וייטנאם או המחתרת האלג'יראית".

השמאל הרדיקלי הישראלי גם שואף למהפכה, אפילו במחיר אלימות?

"כן, אם צריך מלחמת אזרחים, זה שווה. היום. בעידן הרשתות החברתיות, העבודה קלה יותר, והכסף הרב שזורם בקמפיין הדה-לגיטימציה הופך את התעשייה הזו גם למקור פרנסה מניב".

טליה ששון, נשיאת הקרן, רוצה לפורר את החברה הישראלית?

"לא, היא ציונית. אבל היא בגדר של 'אידיוט שימושי' – חושבת שהיא עושה טוב. כך גם עודד קוטלר שחושב שזה יהיה טוב שהמדינה תממן הצגה של מחבל, או אלו שעשו את 'הסלילים הגנוזים' – סרט שעושה נזק אדיר למוניטין הישראלי. המחשבה שצריך לחשוף את האמת בכל מחיר זו שטות גמורה. אני רוצה לראות אם היוצרים היו רוצים לחשוף בפני העולם כל פיסה לא מחמיאה מחייהם הפרטיים. בני מוריס נתן פרשנות חדשה לכאורה לסיפור של הפליטים ואח"כ הופתע שהפך לכלי בידי אנטישמים שרוצה לחסל את ישראל. השאלה אם עוד 50-40 שנה, כשכל אותם אלו שרוצים לחשוף את האמת ולשנות את העולם יהיו על ערש דווי אך ישראל אולי כבר לא תתקיים, יסתכלו אחורה ויתחרטו".

"המונח 'צבא מוסרי' הוא אוקסימורון"

שלייפר חוקר זה עשרות שנים את הלוחמה הפסיכולוגית במלחמות במזרח התיכון. "לוחמה פסיכולוגית לא מכריעה מלחמות", מסביר שלייפר. "היא מהווה כלי בידי המפקד, בנוסף לחיל האוויר, השיריון, הרגלים וכו'". שלייפר מציין את מלחמת המפרץ הראשונה כדוגמה לחיסכון בחיי אדם בזכות לוחמה פסיכולוגית. "עשרות אלפי חיילים עיראקים נכנעו מכיוון שהאמריקנים העבירו להם מסרים שהפחיתו את חששם מהשבי, והצליחו לגבור על רגשי הפטריוטיות של החיילים העיראקים והחשש לגורל משפחותיהם אם ייכנעו".

שלייפר מתמקד בלוחמה הפסיכולוגית שמפעילים אויביה של ישראל, וניתח בעבר את ההצלחה של הלוחמה הפסיכולוגית הפלסטינית בשתי האינתיפאדות וזו של חסן נסראללה, שהובילה ליציאת צה"ל מלבנון. "ההצלחה של הלוחמה הפסיכולוגית היא לגרום לאויב לקבל החלטה שנוחה לך, וזה בדיוק מה שקרה במקרה של הנסיגה מלבנון", קובע שלייפר בנרחצות. "היציאה מלבנון היתה צעד אידיוטי לחלוטין, אם לא כתשת לפני כן את דרום לבנון מהאוויר. אנחנו רואים את זה היום, עם עשרות אלפי הטילים שפרושים לנו על הגבול ומחכים לפקודה איראנית. נסראללה הצליח לשכנע את הישראלים כי לבנון זו ביצה שחייבים לצאת ממנה, וכי האינטרס שלנו לצאת גובר לכאורה על זה שחיזבאללה יהיה עם ידו על העליונה".

אבל גם אם היית מפציץ מהאוויר, הורג אלפי אזרחים לבנונים ומואשם בפשעי מלחמה זה היה משרת את האינטרס של נסראללה. איך אפשר לנצח במלחמה פסיכולוגית כשעולם הערכים שלך ושל האויב כל-כך שונה?

"השאלה אם ייהרגו אזרחים או לא בהפצצה מהאוויר לא רלוונטית. הדבר היחיד שרלוונטי זה ניצחון, ולא תוכל לנצח אם תחשוב שיהיה נחמד לנצח. אחת הבעיות של צה"ל זה שהוא החליף את המונח 'ניצחון' ב'הכרעה' ויש הבדל עצום בין השניים. התפיסה שאי אפשר לנצח טרור באמצעים צבאיים, שחדרה עמוק לשורות הצבא בעשרות השנים האחרונות, היא בלוף אחד גדול. לוחמה פסיכולוגית נטו".

אתה עלול לאבד את היתרון המוסרי שלך על פני האויב.

"המונח 'צבא מוסרי' הוא אוקסימורון. מלחמה זה העסק הכי מלוכלך בהיסטוריה האנושית. במקום להדחיק את הלכלוך, הלוחמה הפסיכולוגית מנסה לגרום לאויב להציב אותו במרכז הבמה. זה עובד בעיקר על צבאות מערביים. זו הסיבה להיחלשות בכוחו של צה"ל. האינטרס של מדינה הוא שחייל יעשה את מה שהיא רוצה, בעוד האינטרס של האויב זה להחדיר בחייל ערכים של חמלה ורגשות אשם, שכמובן לא קיימים אצל החמאס והחיזבאללה. אם חייל מתחיל לחשוב על הנזק שמסב הקליע שהוא יורה או הפצצה שהוא מטיל – הוא לא שווה כלום, ולא משנה כמה הוא מאומן".

אז אתה טוען שצה"ל צריך לזרוק את הקוד האתי לפח?

"ממש לא. אסור להרוג שבויים או אזרחים שנכנעו, וכמובן אסור לאנוס, לבזוז וכד'. הלוחמה הפסיכולוגית עובדת נגדנו כשאנחנו נמנעים מפעולות צבאיות הכרחיות, כמו כתישה מהאוויר, כדי לשמור על ערכי מוסר לכאורה. מדינה חפצת חיים צריכה להחזיק ביכולת הרג אם היא נזקקת לה, ואסור לה לערבב בין חייה הרגילים ללכלוך של המלחמה. האויב ינסה לעשות את הערבוב הזה, והתוצאה היא סיסמאות כמו 'הכיבוש משחית'".

גם אם תרצה להתעלם מהנזק ההיקפי של כתישה מהאוויר, העולם יזכיר לך אותו.

"זה נכון בהתחלה, אבל מהר מאוד תגלה שאתה הורג הרבה פחות כי לא יתעסקו איתך. יום אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה, לדוגמא, החלו מהומות גם בצד המצרי של רפיח. המצרים שלחו שני ג'יפים עם מקלע, ירו בהמון והרגו 11 איש. המסר עבר, ובזה הסתיימה האינתיפאדה בצד המצרי. מדינת ישראל, מנגד, שבשם ערכי המוסר לא היתה מעזה לעשות מעשה שכזה, גייסה אלפי חיילי מילואים, פגעה בכלכלתה, הרסה את שמה עם תמונות של חיילים מכים באלות והרגה כמעט 1,500 פלסטינים בארבע שנים. אז מי היה יותר מוסרי, אנחנו או המצרים?".

טקטיקה של גינגיס חאן; דאע"ש בסרטון תעמולה רצחני. צילום מסך
טקטיקה של גינגיס חאן; דאע"ש בסרטון תעמולה רצחני. צילום מסך

שלייפר משליך את גישתו גם בנוגע לארגון 'המדינה האיסלמית'. "דאע"ש משתמש בטכניקות של ג'ינגיס חאן – כוח קטן שבעזרת מניפולציות, הונאה ולוחמה פסיכולוגית מגיע להישגים מדהימים", הוא מנתח. "האבסורד הוא שדאע"ש, עם כל הזוועות שהוא מחולל, הורג בשלושה חודשים פחות אנשים מהפצצה אמריקנית אחת, רק כי מפחדים להתעסק איתו. זה מוכיח עד כמה השימוש במונח 'מוסר' הוא מניפולטיבי, ועד כמה הוא מזיק ליעילות המלחמה".

הסכם הגרעין עם איראן אולי מוכיח שאובמה דווקא זנח את המוסר לטובת שיקולים ציניים נטו.

"אובמה ינק ערכיו מאנשים שבשנות השישים רצו לתקן את העולם. אין לו בעיה להקריב את ישראל כדי להרחיק לכאורה את המלחמה. עכשיו הוא מסיר את הכפפות, ואין לו בעיה אפילו להשמיע אמירות על גבול האנטישמיות נגד יהודי ארה"ב כדי להעביר את ההסכם".

ישראל עוד יכולה להצטייר כאמינה מול איראן?

"קצת מאוחר לומר לאיראן 'תחזיקו אותי' בהקשר של תקיפה. אם הסנקציות יוסרו, הסיכון יהיה גדול מדי. היינו צריכים לפנות לעם האיראני ולהראות להם איך הכספים שלהם מושקעים בייצוא טרור בלבנון, תימן ועזה. אבל גם כאן העדפנו 'לא להתלכלך' ולומר שאנחנו 'לא כמוהם'. היינו צריכים ללמוד ממופעי הרחוב של ה-BDS נגדנו, ולפרוש למשל פעילים תומכי ישראל ברחובות ניו יורק, לונדון וברלין כדי להראות איך האיראנים תולים הומוסקסואלים ומענים מתנגדי משטר. לגבות מהם מחיר תדמיתי. היום כולם רצים לעשות עסקים עם איראן ואין מחאה מצד אף אחד. זה תוצר של אתוס אפולוגטי שמשרד החוץ פיתח, וטוב שמוציאים מידיו את האחריות לתעמולה".

הניתוח שלך נשמע מדכדך.

"יש מקום לאופטימיות. מינוי אנשי ימין ימין ליו"ר ועדת הוראת האזרחות (ד"ר אסף מלאך) ולראשות הות"ת (פרופ' יפה זילברשץ) הוא התחלה טובה. לא סתם השמאל תוקף בפאניקה את נתניהו, איילת שקד, בנט, דני דנון ומירי רגב. הוא מזהה שמנסים לזעזע את השליטה שלו על עיצוב התודעה במשפט, בתקשורת, בחינוך ובהסברה. כלפי חוץ, אנחנו צריכים ללמוד מהסעודים שידעו לפני 40-30 שנה לממן את מכוני המחקר באוניברסיטאות העילית באירופה, ולהפוך אותם לכלי רב עוצמה לתמיכה במשטר ואידיאולוגיה אסלאמיסטית. אנחנו צריכים לזרוע את הזרעים בקרב הדור הצעיר באירופה וארה"ב, בעזרת הרצאות בקהילה, דיאלוג עם מורים בתיכונים ועם מחברי ספרי לימוד להיסטוריה וכמובן מדיה חברתית. לא להתבייש להרים מיצגי רחוב בקמפוסים, ולא רק בזמן עימות, שיציגו כיצד אנשי חמאס שמים ילדים כמגן אנושי או מתעללים באנשי פת"ח. יש המון מה לעשות, ולא צריך להמציא כלום. רק צריך לקבל החלטה".

Print Friendly

11 תגובות

בני

23/08/2015
13:44

אפשר להסיר את הגרשיים מ’השמאל בנה את המדינה’. אי אפשר להשוות בכלל את מאות הקיבוצים, למשל, לשום דבר שהימין בנה טרם קום המדינה. אמנם, אין בכך כדי לאשר, או להכחיש, את דרכם של השמאל או הימין בימינו. עברו לא מעט מים בירדן מאז.

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

 
הראל חייט © 2015 Frontier Theme