מרכז אריאל לתקשורת ובטחון > מאמרי דיעה > ביקורת ספרותית: הדור האבוד של אמנון לורד

ביקורת ספרותית: הדור האבוד של אמנון לורד

ביקורת ספר: אמנון לורד, הדור האבוד. סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2013, מאת יהודה שלם פורסם במידה.

 

אמנון לורד, מבכירי העיתונאים בישראל וחוקר בפני עצמו, העלה על הכתב בספר חדש את תובנותיו ממלחמת יום הכיפורים, שבה השתתף כקצין מודיעין ביחידה שהפכה לימים ל-8200 • אביתר בן-צדף קרא את הספר, וחזר עם כמה תובנות משמעותיות על יחסי ארצות-הברית–ישראל, ועל כשלונו הגדול של הדרג המדיני במלחמה

ארבעים שנה כבר חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, ואני לתומי קיוויתי שהספרים אודותיה יתעלו השנה מעל מורשת הקרב ומעל הסיפורים הנדושים על "איך ניצחנו במלחמה", לעבר התובנות. התאכזבתי מאוד. כמה מהספרים מפורטים למדי ואין להמעיט בחשיבותם, אך הם רק מביאים תבן לעפריים. שונה מהם ספרו של לורד.

אמנון לורד, מהכותבים המעניינים ביותר בתקשורת הישראלית, היה בפרוץ המלחמה קצין בינה רשתית (קב"ר), שאך סיים את קורס הקצינים והחל בתפקידו; (לאלו שאינם בקיאים בתחום, קב"ר עוסק בהפקת מודיעין מהאזנה).

לורד, ששירת ביחידה ניידת של יחידה 848 (כיום 8200), שחברה לאוגדה 143 של אריק שרון במהלך המלחמה, הוציא לאחרונה ספר משלו על הימים ההם. בספרו שוזר לורד הרבה חוויות אישיות מהמלחמה, והן מעניינות, אך העיקר בספרו, לדעתי, בשני דברים: תיאור המלחמה כשיא במשבר ענק ביחסי ישראל–ארצות-הברית, והסיפא, שעוסקת בהשפעת המלחמה על החברה הישראלית.
קליינט נרצע

בניגוד לתדמיתה, מלחמת ששת הימים יצרה משבר עמוק ביחסי ישראל–ארצות-הברית. היא הפכה את מדינת ישראל לקליינט נרצע של האמריקנים, גם בגלל תלותנו המדינית בהם, וגם עקב תלותנו באספקת אמצעי-לחימה אמריקניים. המשבר הוחרף במלחמת ההתשה – שוב, בגלל המצב הקשה שנקלענו אליו בחזית המצרית (ובעיקר, עקב כניסת חטיבה סובייטית להגנה אווירית בחזית התעלה, אחרי הפצצות העומק הישראליות).

באמצע שנות השישים, ודווקא לאור הדטאנט, החלה ברית-המועצות בקריסתה; למוסקבה הייתה בעיה כלכלית קשה (כפי שצפה הספר הנפלא מלחמת העולם השלישית), שרק מעטים ונלעגים – גם אצלנו – העזו לדבר עליה בגלוי ולדקור בבלון המהפכה הבולשביקית. למעטים הללו כמעט שלא הקשיבו, גם לא בוושינגטון הבירה.

בין המעטים הללו היה הסנטור הנרי מ' סקוּפ ג׳קסון (ראוי לציין גם את הפרופ' ריצ'ארד פייפס), שבשונה מעמיתיו בוושינגטון הצליח להבין את מצבה של ברית-המועצות לאשורו, והוא אכן ניצל את מעמדו ואת קשייה, כדי ללחוץ שתפתח את השערים לעליית יהודים ארצה.

בוושינגטון רתחו על ג׳קסון, שכביכול חיבל במדיניות האמריקנית, וכמובן, האשימו את מדינת ישראל ואת הלובי הישראלי בארצות-הברית בעידודו של הסנטור המפוכח. ישראל, דרך אגב, הפריעה ליוזמת ג'קסון. לפי ניתוחו של לורד, יוזמת ג׳קסון החריפה את היחסים של ישראל עם ממשל ניקסון עד למשבר חריף – שפרץ עוד לפני מלחמת יום הכיפורים והעכיר את האווירה בין המדינות.

התלות הגדֵלה באמריקנים יצרה דו-ערכיות ביחסים; מצד אחד ישראל הייתה (ועודנה) "נושאת-המטוסים הגדולה ביותר בעולם" שעומדת לימין האמריקנים, אשר שקעו במרץ בביצה בדרום-מזרח אסיה. מצד שני, הישגים צבאיים רדודים במלחמת ההתשה סיבכו את מדינת ישראל במלחמה מול קליינט סובייטי, ללא יכולת לצאת מהסבך. כשהאמריקנים תיווכו-יזמו הסכם להפסקת-אש, ישראל זחלה אליו בשמחה בלי לשים לב לפיחות שהוא הסב למעמדה בוושינגטון. כך, האמריקנים החלו לפעול כשחקן פעיל בסכסוך המזרח-תיכוני. עד אז נחשבה ישראל, לא תמיד בצדק, כגרורה (קליינט) אמריקנית, כאשר מדינות ערב (פרט לירדן ולסעודיה) נחשבות לגרורות סובייטיות או "נייטרליות" (כלומר, עוינות לארצות-הברית ולמערב).

הגדיל את השפעת האמריקנים במצרים; קיסינג'ר. צילום: ספריית הקונגרס
על חשבון

האמריקנים אוהבים עמידה בהבטחות. כשביקרתי לראשונה בפנטגון, לפני כעשרים שנה, הסביר לי קצין בכיר אוהד ישראל כי ״לא סיפקתם את הסחורה במלחמה" – ובאמריקנית אלו מלים גסות מאוד. הם תלו את יהבם בהצלחה צבאית ישראלית, שלא הגיעה במלחמת ההתשה שאחרי ששת הימים.

ועדיין, ארצות-הברית שבעה כישלונות צבאיים, ומדיניות קיסינג'ר נראתה כמו מסוגלת להוציא את הערמונים הלוהטים מהמדורה – פשרה היסטורית עם סין האדומה (על חשבון טייוואן, בעלת-בריתה הכנועה), ו״שלום״ בווייטנאם שאפשר את הוצאת הכוחות האמריקניים (שוב – תוך הפקרה זדונית של בעל-ברית נרצע). גם מלחמת ההתשה פתחה פתח לחדירה אמריקנית למצרים, כמובן, על חשבון ישראל.

ההסכם להפסקת-אש בתעלה (אוגוסט 1970) נתפס לא רק כהצלחה אמריקנית, אלא כתקיעת רגל ינקית בדלת המצרית, שהוחזקה מאז 1955 בידי הסובייטים. לכן, פטרו האמריקנים במנוד-ראש תלונות ישראליות על הונאה מצרית: הנעת סוללות טילי הנ״מ שלהם מזרחה – הצעד הראשון לקראת מלחמת יום הכיפורים. השקט בתעלה נתפס כהישג אמריקני, ואולי כתחילת הפשרה בין קהיר לוושינגטון, שאפשרה את הוצאת מצרים מהחיבוק הסובייטי. לכן, כנראה, הבהירה וושינגטון בנוקשות לישראל, שאל לה לפתוח באש.

לורד מתאר את המלחמה כ״כישלון של החוג המצומצם של … מקבלי ההחלטות בישראל״ (עמ׳ 7). פרט לתשומות קלות של קהילת המודיעין, יחסי החוץ של המדינה – ובעיקר, יחסינו עם וושינגטון ועם מוסקבה – הם במרחב השיפוט הבלעדי של ההנהגה, ובמלחמת יום הכיפורים היא כשלה גם בזאת.

״גם מערכת היחסים בין ישראל לארצות-הברית הוצגה במלחמה במערומיה הלא-מחמיאים״, כותב בהקדמתו יהודה וגמן (עמ׳ 13) המצטט את לורד, שמתאר את ישראל כמניה שנמצאה במלחמת יום הכיפורים בירידה; ולכן, ״ישראל מוצאת את עצמה בבדידות ובניתוק … אצל הסוחרים האמריקנים הגדולים״.
מוטה גור כשל בתפקידו

את ראשית המפולת, טוען לורד, הרגישה גולדה מאיר, כשהגיעה עם סל קניות לוושינגטון אחרי הפלת המטוס הלובי בסיני בפברואר 1973. ״בשלב מסוים גולדה אמרה שהיא מעדיפה כבר לברוח מכאן, ולוותר על הפגישה המיוחדת עם הנשיא ריצ׳ארד ניקסון״ (עם׳ 53). זו הייתה פגיעה חמורה ביחסים בין שתי המדינות, שנוצלה לשיפור יחסי ארצות-הברית–מצרים על חשבון ישראל: קיסינג'ר לשוחח עם יועצו של נשיא סאדאת – שיחות ש״נתפסו באותו השלב כתקיעת טריז מצרי בין ישראל לארצות-הברית״ (עמ׳ 54).

ישראל, שנהנתה מגל עלייה מברית-המועצות (אך ידעה לקלקל את ההישג כתוצאה מאי-הבנה תהומית של הנעשה בברית-המועצות, ורק התירה ״נשירה״), נתפסה על-ידי וושינגטון כמחבלת בדטאנט השברירי. התגובה הבלתי-נמנעת היתה עיכובים במשלוחי מטוסים ואמצעי-לחימה, והמשכם היה בעיכוב הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים.

האמריקנים התאכזבו מישראל; טנק ישראל בתעלת סואץ. צילום: ארכיון צה"ל

אולם, לורד אינו יורד לעומקו של המחדל. בוושינגטון קיוו לניצחון ישראלי, וכשהגיעו תמונות הניצחון המצריות – נכנסה בממשל האמריקני למגננה תוקפנית נגד ישראל. לכך תרם מוטה גור, הנספח הצבאי שלנו, שהצליח לקלקל במהירות את יחסיו עם הפנטגון, ולמעשה היה כמעט אישיות בלתי-רצויה בו. את העבודה העיקרית עשה, כנראה, הנספח האווירי, שהיה די חדש בתפקידו.

סוגיית המשלוחים האמריקניים קיבלה משנה-חשיבות, לאור מדיניות מופקרת של ממשלת ישראל בתחילת שנות השבעים. כתוצאה מלחץ "הפנתרים השחורים", החליטה הממשלה להסב תקציבי ביטחון לתקציבי רווחה. את החסר בתקציב הביטחון השיגו על-ידי ״אכילת״ מלאי מהמחסנים. כתוצאה מכך לא היו ציוד לחימה ואפסניה במחסני היחידות. אלה נועדו להגיע ארצה – בהסכם עם האמריקנים – מהיום הרביעי למלחמה. לכן, החלטת שר הביטחון לגייס רק שתי אוגדות בפרוץ המלחמה הייתה הגיונית, וקולקלה על-ידי רמטכ"ל לא-שקול, שברוב חרדתו נתפס בלתי מוכן, וגייס בבת-אחת כשבע אוגדות מבלי שהיו לו נשק, ציוד לחימה ואפסניה לציידן. התוצאה העגומה התגלתה מהר – חיילים ויחידות יצאו לשדה הקרב לא מצוידים.
אי-תפקוד הנספח הצבאי בוושינגטון היווה בעיה אסטרטגית של המדינה, ולא רק בעיה אישית של גור. גם רא״ל דוד אלעזר לא הבין זאת. הוא דאג לעדכן ברגע האחרון את מפקד גלי צה״ל שלמחרת תפרוץ מלחמה, אך לא את אלוף גור. האם זו שאננות או חוסר מקצועיות? אני גורס – שתיהן גם יחד בסינרגיה.
שינוי מגמה

עם בחירת ניקסון מחדש, עבר קיסינג'ר שדרוג לשר חוץ (מזכיר המדינה). ברקע, ישראל הפעילה את הלובי הישראלי כדי למנוע התנגדות לבחירתו, כנראה מבלי לבדוק מהן תכניותיו לגבי אזורנו. ״כולם יודעים שגורל השלב הבא בסכסוך המזרח תיכוני מצוי בידיו של קיסינג'ר״, סיכם הפרשן אדוארד שינאן (עמ׳ 100). במקביל, החלה לפרוח פרשת ווטרגייט, שהכריעה לבסוף את ניקסון, ובצלה התנהלה המלחמה.

בוושינגטון הציע קיסינג'ר לעשות משהו, כדי להפיג את הלחץ הגובר על הממשל (עמ׳ 86-84). ישראל, הגרורה שמניותיה היו בירידה, נאלצה לשלם את המחיר על שינוי המגמה האמריקנית.

כך, במהלך המלחמה ובהתאם למהלכיה, השתנתה המדיניות האמריקנית, עד שהאמריקנים נחלצו להגן על ארמיה 3 המצרית. בסיכומה של המלחמה: האמריקנים הצליחו לחדור למצרים. רק מדיניות מטופשת של הנשיא אובמה הצליחה, כנראה, להחזיר את הרוסים לאזור, אחרי ארבעים שנה. לורד אינו נכנס לעיתוי השינוי ולשאלה האם הוא תוכנן מראש; הוא פוטר באמירה זעפנית את הניסיון להציג תכנונים ומזימות ("קונספירציות") בין-לאומיות כרקע למלחמה ב-1973.

הברית עם ארצות-הברית מתקיימת, לפי לורד, ״רק כאשר פעילותה של ישראל משרתת את האינטרס האמריקני״. כלומר, היה עלינו, לדעת המחבר, לפעול בנחישות וביתר מהירות מעבר לתעלה, ולא באותו בלבול שאפיין את התנועות הישראליות שם (עמ׳ 260-259). אני חולק על כך. לדעתי, גורלנו האסטרטגי הוכרע על-ידי תבוסותינו בשמונה באוקטובר.
בלם-זעזועים

בחלק השלישי של הספר, "אפרים לא חזר מהמלחמה", מתאר לורד את מה שעשתה המלחמה לחברה הישראלית. לדבריו, המלחמה שינתה את ישראל, והניעה תהליכים חברתיים ופוליטיים, שראשיתם עוד לפניה. היא העלתה את הליכוד לשלטון, וריסקה את הציונות הסוציאליסטית, שכל הנחותיה קרסו במלחמה.

המלחמה הציבה סימן שאלה על הישרדות ישראל; לא כל כך בארץ (למרות שגם בינינו יש שהבינו שהצבא כשל בה), אלא בעיקר בקרב יהודי העולם (עמ׳ 290) ובקרב הערבים. כך, "רבין הפך בעל כורחו לראש הממשלה של הדור האבוד" (עמ׳ 292). הדור האבוד הוא זה שחווה תוך כשבע שנים שלוש מלחמות. במקביל, צמחו תנועות פציפיסטיות ותנועות מימין, שעלו על רקע הפקפוקים בצדקת הדרך ועל רקע טראומת המלחמה. למרות שרבין אִכזב, סבור לורד, הוא ״מילא תפקיד מכריע ביכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לספוג את זעזועי המלחמה …" (עמ׳ 294).

ניתוח יחסי ארצות-הברית–ישראל ופרק הסיום מצדיקים את קריאת את הספר, שכתוב בשפה יפה וקריאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

 
הראל חייט © 2015 Frontier Theme